<h1>גיטין מ"א ע"א</h1>
<h2>דף נב.</h2>
ועוד קשה מה שפירש מורינו רבינו שיחיה דמה שאין האשה נוטלת כתובתה מן השבח, היינו מן השבח שהשביחו היורשים מן הנכסים אבל בשבח שהשביחה היא עצמה מן הנכסים שבידה ודאי נוטלת כתובתה מן השבח. נפלאתי איך פה קדוש יאמר כזה שאפילו יבא אליהו ויאמר לי לא הייתי שומע לו, חדא דבתוספתא [ב"ב פ"י ה"ב] איתא בהדיא (והשביחתה) [והשביחה את הנכסים] והביאתם לבית הריבוי שאינה גובה כתובתה. ועוד בפרק מי שמת [קמ"ג ע"ב] דקאמר וכן האשה שהשביחה, התם מיירי שהשביחה מנכסים שבידה ועלה קאמר בגמרא [קמ"ד ע"א] אשה מאי עבידתא, דסלקא דעתך דמיירי באלמנה שאינה יורשת ופריך (וכו') [כל] כמה דלא נטלה [כתובתה] השבח ליורשים, ובשבח של יורשים הכל מודים שאינה נוטלת כתובתה עליו. וגם מה שרוצה רבינו לומר דתטול מה שהשביחה לעצמה מטעם דר"ל דכמאן דאמרה ראו דמי אבל השבח של יורשים היה מודה רבינו דלא תטול עליו, והנה הוכחתי עליו (מדפריק) [מדפריך] הספר אשה כו' דמשמע ליה דאם לא נטלה כתובתה או לא אמרה ראו דמה שהיא משבחת הוי ליורשים. וכמו כן מה שר"ל מורינו רבינו שיחיה דאפילו אם היא ניזונת מן היורשים דהשבח לעצמה עד כדי כתובתה, דמה שאינה נוטלת היינו היתרון אבל כדי כתובתה נוטלת, היאך יתכן זה (דהשתא) [דבשלמא] בשאינה ניזונת לפי מאי דסלקא דעתך דלאו באשה יורשת מיירי אמרינן דהשביחה לאמצע והשתא תטול, אבל כשהיא ניזונת בין שיהיה הממון בידה בין לא יהיה הממון בידה היא (כשבחת) [כשפחה] של יורשים כמו שהיתה לבעלה וידה כידם כדתנן [כתובות צ"ה ע"ב] מעשה ידיה שלהם, ומה להזכיר בכאן ממון שבידה ולחלק.
ומה שהביא ראיה מסוף דבריו של רבינו שמשון, כבר פירשתי שאין ממש באותו דבר, וגם הוא לא אמר כי אם לפי ריהטא דאילו עיין בה היה מחלק דאין הדבר תלוי עד שתצעק בבית דין שתהא מוכנת לישבע ושתאמר בפניהם ראו מה שהניח לי בעלי והנני נוטלתן בכתובתי כי אין בידי יותר והריני עושה ואוכלת, ואז אם נתעצלו היורשים יהיה השבח שלה וגם קרן וגם פרי. וגם מה שהוא אומר דאותה באה מחמת טענת מזונות לא ידעתי מאי נפקא מינה. וגם כי פסק ר' שמשון בהדיא דאפילו אותם כו' שאין לה ליטול בכתובה שהרי כבר אכלה שיעור הקרן ואין לה לא כתובה ולא מזונות על השבח, כך לשונו. ואף דברי רבינו סותרים זה את זה שכבר למדתנו רבינו בבא מציעא [ט"ו ע"א] דמזונות (ש)הם תנאי כתובה ובמקום שאינה נוטלת כתובה אינה נוטלת מזונות.
ועל ענין תביעת היתום, יש ממש וממש אם כדברי כן הוא שלא (היתה) [היה] לה דין בשבח, אכן ידעתי דאי לא הא לא קיימא הא דאם הכל שלה פשיטא דיכולה לפרנס בנה ולעשות רצונה. אכן אפילו תחשוב מורי דברי להבל, לגבי כתובת בנין דכרין ולענין הנכסים שהיה לה מבעלה הראשון והכנסתה סתם יראה כדברי הרב ר' מאיר שיחיה עד שיאמר מורי ר' שיחיה דברים בגו. והנה שלוחי ההולך אל מורינו הרב ר' מאיר וכתב מורי רבינו שמשון [שיחיה] ושאר כתבי הגדולים בידו, ואם חפצך להרבות שום דבר יכתוב מורי רבי פן נצטרך לשלוחי והדר שלוחי כי לא אנוח מלשלוח בכל מקום שאדע מחכמי ישראל הנקראים בשם לידע ברור הדבר ושיהיו רבותי שוים בדבר כי פרק גדול תלוי בזה ושטת ההלכה.
ועל מה שפירש מורי ר' שמשון ההיא דבכורות [נ"ב ע"א], הנה פה אל פה נלחמתי עם הרב ר' יעקב מטעם שלמדתנו רבינו כך בבבא מציעא דמזונות לא נטלה מן השבח כדפריש ר' שמשון, וגם טעם אחר פשוט הוא דכיון דאין לה כתובה (ו)אין לה מזונות. ולגבי מזון (האשה) הבנות [אף הוא] תנאי כתובה אצטריכא לו שהוא בטל דלפעמים שהתנאי ממזונות האשה בטל ואין התנאי ממזון הבנות בטל אף כי היא עדיין באלמנותה, כגון תובעת כתובתה כמו שפירש מורינו רבינו שמשון, ולכך הוצרך לפרש כאן מזון (האשה ו)הבנות אע"ג דכבר פירש כתובה וממילא תנאי כתובה (כמו לזה) [ככתובה]. ועתה דקדק מורי רבי שיחיה ויאריך ימים להעמידנו על נכון כי משפט ותורה אחת יהיה לנו ולא תעשה תורתינו אגודות אגודות. ועוד תמה אני על אשר מורי רבינו שמשון רוצה להחזיק האלמנה על פי הטענות, כי כל עיקר טעמו אינו אלא משום דכיון שיש בדבר גילוי, וזאת אומרת שהיא רוצה להיות ניזונת והולכת הרי מגלה בעצמה שלא טרחה בכתובתה, ותו לא מידי.
גם כי איני כדאי לחלוק על רבותי כי קטנם עבה ממתני, אף על פי כן אין לאדם אלא מה שעיניו רואות, והנני הצעיר על משמרתי אעמודה, שלא להוציא הממון מחזקתה של אלמנה שנשארו בידה בשעת מיתת בעלה נכסים מועטים שלא היה בהם כדי כתובה ואחרי כן השביחו עד כדי כתובתה ואף על גב דלא אמרה ראו, וכן פירש רשב"ם בהדיא וז"ל שפירש (גם) [גבי] ההיא דפרק מי שמת [ב"ב קמ"ד ע"א] דמוקי לה באשה יורשת עסקינן, ופסק רשב"ם הילכך האשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהם כדי כתובתה, אם אמרה בבית דין או בקהל ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו בית דין או יורשים להשביע על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה, אבל אם השביחה נכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים ואף על פי שלא נשתייר מבעלה רביע כתובתה, ע"כ למדנו, הרי שפסק רשב"ם בהדיא שנוטלת כתובתה מן השבח ואף על גב דלא אמרה ראו. ויש להוסיף וליתן טעם לדבריו דאף על גב דאין האשה נוטלת כתובתה מן השבח, מכל מקום הכא שאני דכיון שלא היו הנכסים כדי כתובתה בשעת מיתת בעלה והיא טרחה והשביחתן, אף על גב דלא אמרה ראו כמאן דאמרה ראו דמי כיון דמטיא ליה פסידא מקרנא דכתובתה אם לא תשביח(ה) לעצמה. ודמיא לההיא דאמרינן אם השביחו נכסים מחמת עצמם של אחים דכל השבח של אחים הוא אף על גב דלא אמרו ראו, ופירש רשב"ם דהא דאמרינן השביחו נכסים מחמת עצמם ר"ל שישכרו פועלים הגדולים משלהם ולא משל הירושה. ואף על גב דהשבח יותר הרבה על ההוצאה (הא) [קא] פסיק וקאמר דהשביחו לעצמם כל השבח ולא יטלו מן היתומים הקטנים היציאה לחוד ומן השבח כאריס הא לא אמרינן אלא כל השבח לעצמם הוא, והיינו טעמא דאף על גב דלא אמרו ראו כמאן דאמרו ראו דמי דכיון דמטיא להו חסרון כיס קצת בשבח בשכירת פועלים ששוכרים משלהם אנן סהדי דאדעתא דנפשייהו אשבוח כאילו (אמרה) [אמרו] ראו, וכיון דנחתי להשביח בשביל עצמם [מחמת] חסרון כיס של הוצאת שכר פועלים ונחתי נמי אטרחא כאילו אמרו ראו ומשום הכי כל השבח שלהן, כל שכן הכא גבי אשה דאיכא פסידא לגמרי מקרנא דכתובתה כאילו אמרה ראו דמי.
ומיהו מהאי טעמא היה נראה דכל השבח שלה אפילו יתר על כתובתה, דכיון דנחתא להשביח לעצמה בשביל קרנא דכתובתה נחתא נמי הבא לי [אכוליה] (ה)שבח כדפרשי' גבי מחמת עצמם. ועוד טעם אחר דכיון דאין האשה נוטלת מן השבח כתובתה, אם כן מה שפסק רשב"ם דנוטלת מן השבח עד כדי כתובתה ע"כ צריך לומר הטעם דאף על גב דלא אמרה ראו כאלו אמר ראו דמי, אם כן יש לה ליטול כל השבח כאילו אמרה ראו. אמנם פסק רשב"ם בהדיא כי המותר מן השבח שהשביחה יתר על כתובתה ליורשים היכא דלא אמרה ראו, ולפי דבריו (נ"ל) [צ"ל] דהא דחשבינן לה כאלו אמרה ראו היינו דוקא עד כדי כתובתה, אף על פי שהוא דוחק קצת לחלק ליחשב כאלו אמרה ראו לחצאין, מכל מקום הואיל ונפק מפומיה דרשב"ם אין לפקפק בדבר.
והשתא הא דאמרינן שאין האשה נוטלת כתובתה בשבח, היינו דוקא בשבח שהשביחו היורשים את הנכסים שבידיהם, אבל מן הנכסים שבידה שהשביחה היא ודאי נוטלת בשבח מטעם דפרשי' דעד כדי כתובתה הוי כאילו אמרה ראו. ואפילו היא ניזונת מן הממון שביד היורשים נמי איכא למימר דהשבח לעצמה עד כדי כתובתה ממה שהשביחה מן הנכסים שבידה, ואף על גב דפירש רשב"ם דאי שקלא מזוני השבח ליורשים כדתנן [כתובות צ"ה ע"ב] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם, היינו לענין ליטול השבח יתר על כתובתה וכגון (שאמרו) [שאמרה] בבית דין ראו, אבל עד כדי כתובתה נוטלת לעולם אפילו בלא ראו אפילו היא ניזונת מממון שביד היורשים לפי המדומה, וכל שכן אם ניזונת מממון שבידה. ואפילו יש בממון כדי כתובתה ויתר ביד היורשים, מכל מקום כיון שאינו בידה כדי כתובתה אדעתא דנפשה קא משבחה עד כדי כתובתה כיון שאין דרכה של אשה לחזור אחר בתי דינין
